תוֹכֶן
הפרעה דו קוטבית (פסיכוזה מאנית-דיכאון) נתפסת כמתנה וקללה בקרב אנשים הסובלים מבעיה זו. בעוד שאנשים רבים יצירתיים להפליא טוענים כי סייעו לשלב המאני, השלב הדיכאוני הבלתי נמנע הוא כה רע, שרבים אינם יכולים לנהל חיים נורמליים או אפילו להתאבד. הפרעה דו קוטבית מתרחשת אצל משפחות.
ממד
לא ידוע כמה אנשים עם הפרעה דו קוטבית קיימים ברחבי העולם, אך כ -5.7 מיליון מבוגרים חיים בארצות הברית ו -4 מיליון מבוגרים בבריטניה. אם יש לך הורה שיש לו הפרעה דו קוטבית, יהיה לך סיכוי של 15 עד 30% של הפרעה גם כן. אם שני ההורים יש, אז הסיכויים שלהם לעלות 50-75%. אם אתה לא יודע על בריאות הנפש של ההורה שלך אבל יש אח או אחות עם הפרעה דו קוטבית אז הסיכויים שלך 15-25%.
חיים
הפרעה דו קוטבית יכולה להתחיל להתבטא כאשר הקורבן הוא בגיל ההתבגרות, אבל לעתים קרובות מופיע כאשר האדם הוא בשנות העשרים לחייו, ולאחר מכן נמשך כל שארית חייו. חלק מתנודות בין highs (שלב מאני) ו lows (שלב דיכאון) הם לא כל כך קיצוניים עבור אנשים מסוימים, אבל עבור אחרים הם. גם תקופות הזמן בין השלבים שונות מאדם לאדם.
שיקולים
נראה שהאירועים בחייו של אדם מעוררים מחזורים מאניים-דיכאוניים, אם כי לפעמים נדמה שהם מתרחשים ללא כל סיבה. האירועים שהיו ידועים להפעלת סימפטומים דו קוטביים כוללים לשרוד מחלה קשה, כאב, לחץ פוסט טראומטי, סמים או אלכוהול, או סוגים מסוימים של תרופות נוגדות דיכאון. תרופות נוגדות דיכאון, מייצבי מצב רוח ותרופות אנטי פסיכוטיות עשויות לפעול בצורה שונה עבור כל אדם עם הפרעה דו קוטבית.
אפקטים
10 עד 20% מהאנשים הסובלים מהפרעה דו קוטבית מתאבדים. זהו שיעור התאבדות כי הוא 2% עד 3% גבוה יותר מאשר אנשים ללא הפרעה דו קוטבית. כ 75% מהאנשים עם הפרעה דו קוטבית מנסים להתאבד. ("הפרעה דו קוטבית", Muller-Oerlinghausen B, Berghofer A, M. Bauer "The Lancet", 2002). כאשר בשלב המאני, אנשים מרגישים בני אלמוות, פועלים באופן לא רציונלי, לא ישנים שבועות, ומבלים יותר מדי.
תיאוריות או ספקולציות
למרות שזה צפוי כי הגן כי predesposes אדם להפרעה דו קוטבית יכול להיות מבודד ומטופל, כי היום הוא בעתיד הרחוק. עד אז, אם אתה יודע שיש לך את ההפרעה הזאת, חשוב מאוד על ילדים, כי הסיכויים שלהם להיות מושפעים יהיה גבוה מאוד. אין תרופה להפרעה דו קוטבית.