תוֹכֶן
החניתות הילידים היו עשויות מוטות ארוכים עם נקודות גדולות וחדות, המותאמות בקצותיהם. חניתות אלו שימשו אינדיאנים אמריקאים ונמצאות בכל מקום בארצות הברית. הרבה מהידע שלנו על תרבויות מקומיות אלה נרכש מגילוי חוד החנית וממצאי הגנה אחרים.
כלי עזר
קצות חניתות הוצמדו לקצה המוטות שישמשו כנשק. שני השימושים העיקריים בכלי נשק אלה היו ציד והגנה. הגנה מפני הודים אחרים המנסים לגנוב אוכל או ציוד אחר בעל ערך. מוט החנית הארוך אפשר להם לפגוע באויב מבלי להתקרב יותר מדי, מה שיעמיד אותם במצב פגיע. הם היו זקוקים גם להגנה מפני חיות בר שיכולות לגנוב מזון. חניתות היו נחוצות לציד ולדיג. החנית הייתה כלי הציד הראשון עד להמצאת החץ והחץ. אז זה מילא תפקיד גדול בחייהם של הילידים האמריקאים, שתלויים בציד כדי לשרוד.
איך קוראים להם
כל סוג של חוד חנית שנמצא מקבל שם, בדרך כלל לפי האזור בו הם נמצאים. לדוגמא, הטיפים המפורסמים של קלוביס נקראים כך מכיוון שהם התגלו ברחבי העיר קלוביס, ניו מקסיקו. ישנם מקרים בהם נמצא יותר מאותה סוג של חוד חנית באותו אזור. כשזה קורה, שם הטיפ החדש מגיע מנקודת ציון קרובה או תכונה קרקעית. לדוגמא, קצוות האגם האבוד נקראים כך מכיוון שהם נמצאו ליד אגם האבוד, טנסי.
חומרים
סוג החומר המשמש לייצור חוד החנית משתנה מאוד, תלוי בוותק שלהם. כמה מחודשי החנית העתיקים ביותר מתוארכים לפני למעלה מ- 12,000 שנה והיו עשויים צור, אובסידיאן ואפילו נחושת. הידית, או המוט, של החנית הייתה עשויה עץ. בחלק מהמקרים, עור ונוצות נקשרו לחוט, רק למטרות נוי או לטקס כלשהו. מכיוון שהמתכות ששימשו בקצוות היו נדירות, לפעמים ההודים נסעו עד 200 קילומטר כדי למצוא אותם. אם קצה נשבר או נשבר, בדרך כלל נעשה בו שימוש חוזר כחפץ אחר מכיוון שקשה למצוא את המתכת ולא ניתן היה לבזבז אותה.
ראש חנית מול ראש חץ
המונח "ראש חץ" הפך לרחב ומתייחס לראשי חניתות, ראשי חץ ואפילו סכינים קטנות. מבחינה טכנית, חוד החנית דומה, אך הוא אינו זהה לראש החץ, מכיוון שראשי החץ קטנים ואווירודינמיים יותר מראשי החנית, הגדולים יותר. אולם באופן כללי, "ראש חץ" הוא השם המקובל לכל המכשירים הללו. ארכיאולוגים משתמשים במונח PPK ("סכינים עם נקודות קליעה", באנגלית), בכדי להתייחס לכל הממצאים, הקליעים, הנקודות והסכינים הללו.