תוֹכֶן
גלדיאטורים רומאים היו הכוכבים של ימיהם ותפקידיהם היו קרן שפע של ממש. הם לא רק נלחמו בכלי נשק רומיים באופן מסורתי, אלא גם בכלי נשק השטחים שנכבשו על ידי האימפריה הרומית.
חרבות
חרב הגלדיוס בגודל 70 ס"מ (שממנה נגזרת המילה "גלדיאטור") הייתה המפורסמת ביותר מבין הגלדיאטורים, אך אחרים אקזוטיים יותר, כמו סיקה דמויי מגל, וסינקים חד-להביים, חרבות פרשים, היו גם הם בשימוש.
ספירס
גלדיאטורים השתמשו בחניתות לאחסון ולזריקה, והשלמו אותם עם טרידנט, או קסם.
כלי נשק ארוכי טווח
קשתות וחצים רומיים ארוכי טווח היו נפוצים בקרבות גלדיאטורים, יחד עם קלעים וחצים.
פגיונות
גלדיאטורים רבים נשאו פגיו (פגיון) כנשק מילואים. הם היו כלי נשק קטנים ועשויים היטב, אך קטנים מכדי לשמש אם לא במלחמה במגע.
מָגֵן
מגן היה חיוני עבור הגלדיאטורים הרומיים, לא רק להגנה עצמית, אלא גם לתקוף יריבים.
שִׁריוֹן
למרות ששימשו בסך הכל 26 תת-סוגים של שריון, בדרך כלל אורגנו קרבות על פי חוזקות וחולשות. גלדיאטורים בשריון קל וזריז הוצבו כנגד גלדיאטורים בשריון כבד שהאט את תנועתם. השריון היה תלוי בסוג הנשק ששימש. גלדיאטורים שהשתמשו בכלי נשק ממוקמים יכלו ללבוש שריון רק עם הגנה על הרגליים (fascia), הזרועות (manicae) ורשת המתכת (thorax hamata). גלדיאטורים חמושים בחרבות יכלו ללבוש שריון כבד יותר, עם הגנת פנים (קלקריזה), קסדות כבדות (Spangenhelmen - מושאל משבטים גרמנים) והגנה על החזה (lorica squamata). באופן כללי, רוב הגלדיאטורים הפגינו חופש תנועה מפתיע, במיוחד בהשוואה לחלק מהשריון המגושם והכבד ששימש בתקופת ימי הביניים.